אלימות במשפחה והשפעתה על הילדים


בשני העשורים האחרונים, תופעת האלימות במשפחה, קיבלה חשיפה גדולה. "הגילוי" של התופעה, בארה"ב ובישראל, הוביל לעריכת מחקרים שחשפו כי לאלימות במשפחה יש השפעה שלילית על תפקודי ילדים והתפתחות.

לא בכדי המשפחה מוגדרת "כמוסד החברתי האלים ביותר" (Skolnick & Skolnick, 1983) וכ- "מערכת טעונת מתח רגשי רב, מלאה באהבה ובשנאה, בנועם ובזעם, בגילוי עריות ואף ברצח" (Straus, 1980).

אלימות במשפחה מתבטאת בחיי היום יום ומהווה חלק מהשגרה של המשפחה. האלימות משפיעה על כל בני הבית ויש לה השפעה על הקשרים בין ההורים לילדיהם.

בתחילת שנות ה-80, ילדים אשר היו עדים לאלימות בין הוריהם, הוגדרו כקורבנות משנה של אלימות בין בני זוג וכילדים בקבוצת סיכון ללקות בבעיות פסיכולוגיות. עד אז, נהגו להפריד בין התעללות בילדים ובין אלימות בין בני זוג.

השפעות האלימות בין ההורים על הילדים, נעות בטווח גדול והן בהתאם למין הילד, גיל הילד, שלב התפתחותי, תפקידם במשפחה ומכלול נוסף של גורמים.


ילדים שצפו במריבות של הוריהם, פגועים נפשית ורגשית, מאוד מבוהלים ומפוחדים מהמריבות.

לעיתים קרובות הם יציגו סימפטומים התנהגותיים הניתנים להשוואה עם תסמינים האופיינים לתסמונת פוסט טראומטית(PTSD) . פעמים אחרות תשומת הלב הטיפולית והכללית מתמקדת בהורה החבול פיסית או בהליכים המשפטיים שכנגד ההורה המכה, וכך הילדים הופכים להיות "קורבנות נשכחים".


במהלך עבודתי כמטפלת פגשתי פעמים רבות ילדים עדים לאלימות שאומנם לא היו מוכים פיזית אך "המכות" הרגשיות אותן חוו היו חמורות לא פחות.

ילדים אלו נפלו בין הכיסאות מאחר ובמסגרות לטיפול באלימות במשפחה התמקדו בטיפול בבני הזוג והילדים שגם הם היו קורבנות לא פחות מההורים לא טופלו.


בראשית שנות השמונים החלו גורמי הרווחה והטיפול שעסקו בטיפול בנשים מוכות לפתח תוכניות התערבות קבוצתיות המיועדות לילדים החשופים לאלימות, אלו נשענו בעיקר על תיאורית הלמידה והפרדיגמה הקוגניטיבית-התנהגותית, בנוסף לתמיכה הרגשית שהציעו לילדים. דהיינו, ילדים קיבלו מידע שמטרתו הייתה לסייע להם להתמודד טוב יותר עם מצבים אליהם נחשפו ומשמעותם עבורם.


אחת ההנחות שבבסיס ההתערבות היא כי ילדים המתמודדים עם מצבי חיים קשים מגיבים באופן התנהגותי מוחצן, המתבטא בחוסר שיתוף פעולה, עוינות ותוקפנות, או תוך הפנמה של הקשיים הבא לידי ביטוי בדיכאון, חרדה וסימפטומים הקשורים בטראומה.


חשיפתם לאלימות מעוררת בהם פחדים ודאגה ביחס לסיכון בו נתונה הקורבן, בדרך כלל האם, וביחס לאחיהם וגורמת להפרעות התפתחותיות ניכרות. קשיים אלה מצביעים על הצורך בהתערבות המכוונת לפגיעות הייחודית של הילדים וממוקדת בהבניה של גורמים המקדמים חוסן ומגנים עליהם מבחינה רגשית.


חשיפה לאלימות מוגדרת כהימצאות בטווח הראייה והשמיעה של האלימות וצפייה בהתרחשותה ובהשלכותיה במגוון אופנים. לעיתים קרובות נמצאים ילדים בעין הסערה, בעת התרחשות האירוע האלים בין הוריהם, כעדי ראייה, כעדי שמיעה, כמשתתפים פעילים מרצונם או שלא מרצונם. לעיתים קרובות יותר הם שומעים את האירוע כשהם בקרבת מקום וגם אז חווים את השלכותיה.


יש ילדים שהוכרחו לצפות בהתקפות נגד אמם או להשתתף בהן, ויש הורים המשתמשים בילדים כמרגלים או חוקרים אותם אודות מעשי האם. לעיתים הילדים אינם נוכחים במקום המריבה אולם נעשים מודעים לה לאחר מעשה, מפי האם או מפי אחים שנכחו במקום.

המחקר אודות ילדים שנחשפים לאלימות בין הוריהם מספק עדויות אודות בעיות רגשיות, קוגניטיביות, התנהגותיות ובעיות הסתגלות חברתיות לטווח קצר ולטווח ארוך,מתווכות על- ידי מין, גיל ושלב התפתחותי של הילד, זמן שחלף מאז החשיפה לאלימות, ממדי הקונפליקט(עוצמה, תדירות), וגורמי דחק הקשורים באלימות(התעללות בילד, פסיכופתולוגיה של ההורים).


אלימות במשפחה - אפיונים התפתחותיים של ילדים והשפעותיה

בבסיס התיאוריות ההתפתחותיות הבולטות, מודגש התפקיד החשוב של ההורה המטפל להתפתחות תקינה של הילד . תיאורית ההתקשרות (Attachment) מצביעה על כך שהתקשרות מוקדמות של הורה- ילד קובעת את יכולת הילד ליצור קשרים משמעותיים בעתיד.

בשלבים מוקדמים של התפתחות הילד, הילד רוכש אמון בסביבה ובעולם, לומד לתפקד תוך יחסי גומלין, באמצעות פעילויות עקביות המטפחות את מרכזיות הילד. נטיית הילד להתפתחות חיובית, יחסים רצויים עם קבוצת השווים ומבוגרים אחרים גדולה ומתגברת מאוד כשבשלב מוקדם הילד מקבל את מה שנדרש מההורה המטפל.


לחילופין, יחסי הורה-ילד ראשוניים המאופיינים בפחד, חוסר עקביות וצרכים פיסיים ונפשיים לא מסופקים מובילים לשכיחות גבוהה של הפרעות רגשיות והתנהגותיות. תינוקות אשר גדלים בסביבה של נשים מוכות עלולים לסבול מתוצאות חמורות. הצרכים הבסיסיים שלהם להתקשרות לאימם עלולים להיות מופרעים באופן משמעותי, אימא החיה בפחד מבעלה לא יכולה להתמודד עם הדרישות הלוחצות של תינוק.

תינוקות או פעוטות עלולים גם להיפצע בסיטואציה אלימה. הם עלולים להיות מוכים, להידחף, או להישמט מהידיים במהלך התפרצות אלימה.


ילדים בגיל בית הספר יגלו בעיות התנהגותיות וחוסר יכולת להסתגל לציפיות מערכת החינוך. ילדים אלו יחיו בבושה וינסו להסתיר את הסוד המשפחתי המביך והאלימות המשפחתית החבויה. בגיל זה מתעצבת ההערכה העצמית שלהם והביטחון שלהם בעתידם אך ילדים עדים לאלימות יפתחו חרדה מפני העתיד ויסבלו מהערכה עצמית נמוכה. בנוסף, הם עלולים לחוש רגשות אשם מתוך תחושה שאולי הם יכולים למנוע את האלימות, 'אם רק יהיו ילדים יותר טובים אביהם לא יהיה נסער ולא אלים כלפי אימם'. לעיתים קרובות הם מבולבלים מהאלימות וחיים בתוך קונפליקט נאמנות, הם רוצים להגן על אימם אך עדיין מכבדים וחוששים משליטתו של האב במשפחה.


ילדים עדים לאלימות חיים בפחד ובחרדה, ממתינים להתפרצות האלימה הבאה. הם אינם חשים מוגנים ובטוחים בבתיהם אך הם עדיין צעירים מכדי לבקש עזרה או לרצות משהו אחר. הם יעבירו את שעותיהם בבית הספר מוסחים ולא מקשיבים למטלות הלימודיות . שלפניהם, בלילות הם יהיו קשובים ודרוכים לאותות המצוקה הראשונים של אלימות נוספת.

ילדים עדים לאלימות במשפחה, חשופים ליותר גורמי מתח בחייהם כתוצאה מהאלימות, לעיתים הם נאלצים להיפרד מההורה המכה או המוכה, מחבריהם וכו' גורמי המתח הם כרוניים והשילוב ביניהם מוביל את הילדים, לעיתים, ללקות בהפרעה פוסט טראומטית.


התנהגותם הבעייתית של ילדים מופיעה זמן רב לאחר שנחשפו לאירוע האלים, דבר האופייני לתסמונת פוסט טראומטית. הטראומה של ילדים עדים לאלימות נובעת גם מהיותם פאסיביים בסיטואציה, דבר המוביל לתחושת חוסר אונים. הילד העד משתמש במנגנון הגנה של הזדהות עם הקורבן והכחשת הפחד. הילדים מגיעים להתפתחות פתולוגית על שני צירים; הציר של מעגל האלימות והציר של ניפוץ התא המשפחתי.


הניסיון להסביר את הבעייתיות של הילדים החשופים לאלימות במשפחה, נעשה דרך מנגנון של הפרעה פוסט-טראומטית. במובנים רבים, ילדים של נשים מוכות, לא לגמרי ייחודיים בסבלם אך הם חולקים זוויות רבות של חיי משפחה עם ילדים אשר הוריהם אלכוהוליסטים או הורים מתעללים, או ילדים אשר צפו ברצח או כל אירוע קיצוני אחר.


הטראומה של הילד אשר נחשף לנישואין אלימים הופכת את הילד ליותר פגיע למגוון של התנהגויות סימפטומטיות חמורות. נתונים קליניים ומחקרים שהוצגו, הראו כי הילדים שנחשפו לאלימות כלפי אימם, דומים בהתנהגותם לילדים שסבלו מתסמונת פוסט-טראומטית. תסמונת פוסט-טראומטית יכולה לתקוף בכל גיל לאחר החשיפה לאירוע שמבחינה פסיכולוגית נחווה כטראומטי.


מעבודה קלינית עם ילדים עולה, שמבחינה רגשית ילדים הנחשפים לאלימות בין הורים חווים רגשות של כעס, עצבות, בלבול, אשמה, הלם, פחד, אובדן, חוסר בטחון וחוסר אמון וכן לחץ ומתח. רגשות אלו מקושרים עם תגובות למציאות האלימה במשפחה, ובתוכה-היותם של ילדים אלו בסיכון תמידי להתעללות. לעיתים הילדים חשים אחראים לאלימות עצמה.


השפעות ארוכות טווח

צפייה באלימות בילדות קשורה לגילויים ארוכי טווח שמוגדרים בספרות כסימפטומים פוסט טראומטיים בילדים צעירים וטרום מתבגרים.

מדובר בחרדות נטישה, דיכאון,אבל, תוקפנות, דימוי עצמי נמוך ויחסים משפחתיים ובין אישיים לקויים. כיום קיימת הסכמה, שאלימות במשפחה, היא גורם סיכון אולם יש לקחת בחשבון אינטראקציה של מכלול גורמים תורשתיים וסביבתיים נוספים בניסיון להסביר את השלכות האלימות על ילדים .


הטיפול

מניסיוני הקליני אני יכולה לומר כי טיפול בילדים החשופים לאלימות במשפחה מחבר בין הילדים להורים ובעיקר בין הילדים לאימהות המוכות. בטיפול גם ההורים שותפים על מנת לפתח דיאלוג אחר בין הורים לילדים. דיאלוג הכולל דיבור על רגש, תחושות וחוויות שליוו אותם במהלך החיים בצל האלימות. הילדים יכולים לומר לאימהות או לאבות כי הם כועסים עליהם שלא עושים דבר על מנת להימנע או להפסיק את האלימות, חווית של חוסר אונים וקונפליקט בין ההורים ולעיתים אף מעורבות מלחיצה של המשפחות המורחבות.


חשיבות נוספת לטיפול הינה במתן אפשרות לילדים לדבר ולעבד את האירועים הטראומטיים שחוו ולעיתים חווים, מחשבות-תחושות-רגשות. על ידי העיבוד הזה יכלו להקהות את הרגשות שעלו וצפו סביב האירוע הקשה ולהמשיך את החיים ממקום פחות כואב ומתסכל. כמו כן הטיפול נתן משמעות למה שהילדים ראו ושמעו בבית ואמירה כי לא מדובר בדמיון או במשהו מנותק מהם אלה אירועים הקשורים-משפיעים גם על חייהם.


כמו כן העבודה על נושא האלימות והנזק שהם חווים סייעה לילדים עצמם לראות אחרת התנהגות אלימה שלהם, להפחית וללמוד שפת דיבור אחרת.

#אלימותבמשפחה #אישהמוכה #ילדיםמוכים #אלימות #ילדאלים #ילדיםאלימים